על הפרויקט

ומה אם לא הבנו את התנ״ך כראוי?

במשך אלפי שנים בני אדם מנסים להבין מה התרחש בתקופות המתוארות בתנ״ך ובברית החדשה. היסטוריונים חוקרים מקורות כתובים וממצאים ארכאולוגיים, תאולוגים בוחנים את משמעותם הדתית, ופילוסופים ופסיכולוגים מציעים הסברים משלהם לסיפורים העתיקים. אך מאחורי מגוון הגישות מסתתרת בעיה שקל להמעיט בחשיבותה: לעיתים קרובות איננו יודעים מה היה טבעם האמיתי של המשתתפים, החפצים והתופעות המתוארים בטקסטים העתיקים. יתר על כן, הגדרות מוכרות עשויות ליצור אשליה שאנחנו כבר יודעים זאת.

אנו קוראים על אלוהים, מלאכים, מרכבות שמימיות, עץ החיים וחפצים יוצאי דופן אחרים. כל שם מעורר אסוציאציות שעוצבו בידי התרבות, הדת ומאות שנים של פרשנות. אולם ידיעת שמו של דבר אינה ידיעת טבעו. ייתכן שמאחורי מילים המוכרות לנו כיום הסתתרו במקור תופעות שלצופים הקדומים פשוט לא היו מושגים מתאימים לתארן. כדי להבין מדוע ההבחנה חשובה, נערוך ניסוי מחשבתי.

כיצד מסוק הופך למרכבת האלים

דמיינו אדם שחי לפני שלושת אלפים שנה ורואה לפתע מסוק מודרני. הוא אינו יודע מהו מנוע, מהו רוטור נושא או מהו כלי טיס, ואין בשפתו מילים שיאפשרו לו לכנות את העצם הבלתי מוכר בשמו המדויק. ואף על פי כן הוא מסוגל לצפות במתרחש ולתאר אותו. עצם גדול יורד מן השמים, ומעליו משהו מסתובב במהירות עצומה. נשמע רעש מחריש אוזניים, אבק מתרומם, העצם נעצר באוויר מעל הקרקע, נוחת ומתוכו יוצאים אנשים. הצופה אינו מבין כיצד המסוק פועל, אך מתאר באופן מדויק למדי את פעולותיו.

לאחר מכן העד מספר לאדם אחר מה שראה. מרגע זה מתחיל תהליך השינוי של ההודעה המקורית. כל מספר נוסף מקבל לא את האירוע עצמו אלא תיאור שלו, והוא מפרש אותו באמצעות ידיעותיו, שפתו, תרבותו ותפיסת עולמו.

הפרשנות הראשונה — קוגניטיבית. המאזין מעולם לא נתקל בחפץ כזה ומנסה להסביר את הלא מוכר באמצעות המוכר. מניסיונו, ציפורים הן שעפות; לכן העצם הגדול שירד מן השמים הופך לציפור שמימית ענקית. המספר אינו מנסה להטעות איש ואף עשוי להאמין באמת ובתמים שההסבר שלו נכון. עם זאת, הוא כבר החליף עצם בלתי מוכר בקטגוריה מוכרת ובכך שינה את התיאור המקורי.

הפרשנות השנייה — לשונית. המספר הבא שומע את סיפור הציפור השמימית ומעביר אותו בשפה אחרת או בביטויים המקובלים בתקופתו. תיאור מעורפל של עצם גדול הופך לשם מוגדר של יצור בעל כנפיים. התנועה הסיבובית שמעל העצם עשויה להפוך לנפנוף כנפיים, והרעש המכני האדיר לצרחה רועמת. פרטים מקוריים אחדים נעלמים משום שהמספר אינו מבין את חשיבותם או אינו מוצא מילים מתאימות. שינוי הלשון נעשה גם לשינוי בתוכן.

הפרשנות השלישית — תרבותית. כעת הסיפור מגיע לחברה שמכירה מסורות על יצורים שמימיים, מסעות פלאיים ושליחי כוחות עליונים. אנשים מנסים להתאים את המסופר לתפיסת עולמם. הציפור הענקית המסוגלת להביא אנשים מן השמים הופכת בהדרגה למרכבה שמימית. האירוע החריג מקבל הסבר המובן לקהילה ונעשה לחלק ממסורות קיימות. איש מן המספרים החדשים כבר אינו יודע שהעד הראשון ראה חפץ שיוצר בידי בני אדם.

הפרשנות הרביעית — תאולוגית. לאחר כמה דורות נעשה הסיפור לחלק ממסורת דתית. המרכבה השמימית נתפסת עתה ככלי רכב של אלוהות, והאנשים היוצאים ממנה כשליחיה. להופעתם מיוחסת מטרה מוגדרת: למסור ציווי, להזהיר את בני האדם או להכריז על רצון הכוחות העליונים. תיאור ראשוני של אירוע לא מוכר הופך לעדות על התערבות אלוהית. כשהסיפור נכתב, נערך ומשולב בנרטיב דתי, תוכנו עשוי לעבור התאמה נוספת לתפיסות המקובלות של טבע האלים ושל יחסיהם עם האדם.

הפרשנות החמישית — סמלית. חולפות מאות שנים. מפרשים מאוחרים כבר אינם רואים בהכרח במרכבה השמימית חפץ ממשי. היא נעשית לסמל של נוכחות אלוהית, התעלות רוחנית או העברת ידע. הרעש, התנועה והופעת השליחים מקבלים הסברים מטפוריים. סיפור שהחל כתצפית בחפץ יוצא דופן נתפס עתה כסיפור על אמיתות רוחניות. משמעותו תלויה פחות ופחות במה שהתרחש בראשיתו, ויותר ויותר במערכת הסמלים שבתוכה הוא נחקר.

לבסוף חוקר בן זמננו מקבל טקסט עתיק המתאר מרכבה מופלאה שירדה מן השמים. הוא יכול לחקור בקפידה את לשונו, המבנה הספרותי שלו, תוכנו הדתי, תולדות עריכתו וההקשר התרבותי שלו. מסקנותיו עשויות להיות מבוססות היטב ביחס לטקסט שנשמר. אולם אפילו מחקר כזה לא בהכרח ישיב על שאלה אחרת: מה ראה העד הראשון באמת?

בניסוי המחשבתי שלנו התשובה ידועה: זה היה מסוק. לכן אנו מסוגלים לעקוב אחר האופן שבו פרשנויות עוקבות שינו את המסר הראשוני. תחילה קיבל עצם בלתי מוכר שם מוכר, אחר כך שולב בתפיסת עולם תרבותית ודתית, ולבסוף נעשה לסמל. בכל שלב נעשה ההסבר מובן יותר למספרים החדשים, אך התרחק יותר מטבעו האמיתי של העצם שנצפה.

למרות זאת ייתכן שמאפיינים מסוימים השתמרו גם לאחר שינויים רבים: תנועה מלמעלה למטה, רעש חזק, השפעה על הסביבה, עצירה מעל הקרקע ויציאת אנשים. ייתכן שבגרסאות מסוימות השתמר אפילו אזכור של סיבוב חריג מעל העצם — פרט שאינו מתאים היטב לציפור או למרכבה רגילה, אך טבעי למסוק.

מובן שזהו ניסוי דמיוני ולא טענה שטכנולוגיה מודרנית התקיימה בעת העתיקה. במציאות סוגי פרשנות שונים עשויים לפעול בו בזמן, לחזור על עצמם, להצטבר או לא להופיע כלל. אין רצף מחייב של חמש תמורות שכל סיפור עתיק חייב לעבור. ובכל זאת הדוגמה ממחישה תכונה חשובה של העברת מידע: שמות, הסברים סיבתיים ומשמעויות שיוחסו לאירועים עשויים להשתנות מאוד, ואילו תיאורים מסוימים של פעולות עשויים להישמר לאורך זמן.

מכאן נפתחת אפשרות למחקר. אם איננו יודעים מהו טבעו האמיתי של העצם המקורי, אולי כדאי להניח זמנית בצד את ההגדרות המוכרות ולבחון מה עשה, כיצד פעל על סביבתו ואילו תוצאות נבעו מפעולותיו. לשם כך יש להכין תחילה את הטקסט העתיק, ולהפריד בין מאפיינים הניתנים לניתוח לבין הפרשנויות שהצטברו עליו.

לצורך משימה זו פיתחתי את שיטת השארית התפקודית והחריגות המעגנות.

שיטת השארית התפקודית והחריגות המעגנות

שיטת השארית התפקודית והחריגות המעגנות נועדה להכנה מקדימה של נרטיב עתיק למחקר. היא אינה קובעת מה התרחש בפועל ואינה מספקת תשובות מוכנות על טבעם של המשתתפים או החפצים. תפקידה הוא, ככל שהטקסט שנשמר מאפשר זאת, להפריד תיאורי פעולות מן ההגדרות וההסברים שיוחסו להן ולזהות פרטים משמעותיים המחייבים ניתוח עצמאי.

נחזור לדוגמה שלנו. אם נקבל את ההגדרה ״מרכבה שמימית״ כמאפיין מקורי של העצם, כל המחקר בהמשך יושפע מתפיסות על מרכבות ועל משמעותן הסמלית. אולם אם נשהה זמנית את ההגדרה, יישאר בידינו מידע על תנועה, סיבוב, רעש, השפעה על הסביבה והובלת אנשים. לא ננסה מיד לקבוע מה משמעות המרכבה השמימית, אלא נזהה אילו פעולות מיוחסות לעצם הבלתי מוכר ואילו תכונות נחוצות לביצוען.

כך מתקבלת השארית התפקודית: מכלול פעולות, תפקודים ויחסים בין משתתפים או חפצים שניתן לחלץ מן הסיפור ולחקור בנפרד מן ההסבר המקובל על טבעם. אין היא משחזרת בהכרח ללא עיוות את התצפית המקורית ואינה מבטיחה זיהוי נכון. ערכה בכך שהיא הופכת את החומר למתאים להשוואה, לבדיקת קשרים סיבתיים ולבניית מודלים מסבירים מתחרים.

אך המאפיינים התפקודיים לבדם אינם מספיקים. לעיתים דווקא פרט שאינו מתיישב היטב עם ההבנה המקובלת של האירוע הוא החשוב ביותר. נניח שבסיפור על הציפור השמימית נשמר פרט שלפיו היא לא נופפה בכנפיה, אלא חפץ ארוך הסתובב מעליה. תיאור כזה מוזר ביחס לציפור רגילה, אך עשוי להיות מאפיין מהותי של מכשיר טכני מסוים. אם החלטנו מראש שמדובר בציפור מיתית, קל לייחס את הפרט החריג לדמיונו של המספר. אך ייתכן שדווקא הוא חושף את מגבלות המודל שבחרנו.

לפרטים כאלה אני קורא חריגות מעגנות. אלה תכונות משמעותיות של תיאור שאינן זוכות להסבר מספק במסגרת הפרשנות המקובלת, ולכן דורשות בדיקה נפרדת. חריגה אינה מוכיחה השערה חלופית ואינה מזהה עצם כשלעצמה. היא רק מצביעה על כך שההסבר הרגיל אולי אינו שלם או דורש בדיקה נוספת.

שני מרכיבי השיטה מבצעים משימות קשורות. השארית התפקודית מבודדת חומר המתאר פעולות ותהליכים, והחריגות המעגנות שומרות על תשומת הלב לפרטים מוזרים שעלולים להיעלם כאשר מכניסים את הסיפור למסגרת מושגית מוכרת. התוצאה אינה שחזור האירוע, אלא חומר שהוכן למחקר ועדיין יש לחקור אותו.

חשוב באותה מידה להבין מה השיטה אינה עושה. מן התנועה, הרעש, הסיבוב והובלת האנשים לא הוכחנו שצופה עתיק ראה מסוק. זהו רק אחד המודלים שאפשר לבדוק בניתוח מאוחר יותר. באותו אופן, הכנת טקסט מקראי אינה מוכיחה את קיומם של BON, את טבעו הטכנולוגי של עדן או את האופי המנוהל של תולדות העם הנבחר. מסקנות כאלה יכולות לנבוע רק מחקר החומר שהוכן, מהשוואת הסברים ומהערכת התאמתם למכלול המידע.

בעבודתי אני מבחין לכן בבירור בין שלושה שלבים: הכנה מקדימה של הטקסט, ניתוח שלאחר מכן ובניית שחזור תפקודי. השיטה אינה מחליפה את המחקר ואינה אמורה לקבוע את תוצאתו מראש. מטרתה לצמצם את השפעתן של פרשנויות מצטברות על חומר המוצא ולאפשר בדיקה פתוחה יותר.

מדוע ההכנה המקדימה חשובה במיוחד לחקר המקרא

בניסוי המסוק ידענו מראש את טבעו האמיתי של העצם ולכן יכולנו להבחין בין מאפייניו הממשיים לבין ההסברים המאוחרים. במקרה של כתבי הקודש המצב מורכב הרבה יותר: איננו יודעים את טבעם של משתתפים, חפצים ותופעות רבים המתוארים בהם. ובכל זאת אנו משתמשים בהגדרות מוכרות כאילו הן כבר מספקות לנו ידע אמין עליהם.

המילה ״אלוהים״, למשל, מציינת משתתף מרכזי באירועים המקראיים, אך אינה אומרת כשלעצמה לחוקר מה טבעו, אילו יכולות ומגבלות יש לו וכיצד הוא פועל על העולם החומרי. המסורות התאולוגיות מציעות תשובות משלהן, אולם בחקירה תפקודית אי אפשר לאמץ אותן אוטומטית כמאפיינים מקוריים של אותו משתתף. אחרת הניתוח יישען על הנחות שצריך היה לבחון תחילה.

נניח שאלוהים הוא ישות של מציאות אחרת, המסוגלת לקיים אינטראקציה עם עולמנו רק בתנאים מסוימים. צורות הופעתו החריגות, הצורך במקומות מיוחדים או במתווכים, מגבלות המגע והסכנה שבנוכחות ישירה עשויים אז לנבוע מאופי המפגש בין שתי סביבות שונות. אש, ענן, קול וביטויים אחרים עשויים לקבל משמעות תפקודית אפשרית השונה מאוד מן ההסבר התאולוגי המסורתי.

זו אחת ההשערות במסגרת תאוריית BON, אך היא אינה רשאית להפוך להנחת מוצא של הכנת הטקסט. בשלב זה איננו יודעים עדיין מי או מהו אלוהים, מדוע הוא פועל בדרך מסוימת ומה גורם למגבלות המגע. השיטה מחלצת את הפעולות המתוארות, את התנאים ואת ההשלכות, תוך השארת שאלת טבעו של המשתתף פתוחה. רק לאחר מכן אפשר להשוות מודלים שונים, ובהם ההשערה בדבר ישות ממציאות אחרת.

לסדר המחקר יש חשיבות מכרעת. אם מתחילים מהגדרה מוכנה, היא קובעת מראש אילו הסברים ייחשבו קבילים. אם מכינים תחילה את החומר, ניתן לבחון טווח רחב יותר של סיבות אפשריות בלי להכריז מראש שאחת מהן הוכחה.

עם זאת, אין לראות בניקוי המקדמי הוכחה שכל הפרשנויות המסורתיות שגויות. היסטוריונים, חוקרי נוסח וחוקרי דתות בוחנים זה זמן רב את השינויים בטקסטים העתיקים, את מקורותיהם, את עריכתם ואת הקשריהם התרבותיים. עבודתם בעלת ערך עצמאי והיא עשויה לספק מידע חיוני לניתוח תפקודי. ייחודה של גישתי טמון בראש ובראשונה בשאלת המוצא: אין לראות את טבעם של המשתתפים והחפצים המתוארים כידוע רק משום ששמותיהם קיבלו לפני דורות רבים משמעות מקובלת.

השאלה ״מה פירושו של דימוי זה?״ אינה בהכרח זהה לשאלה ״מה יכול היה להיות מתואר במקור?״ השאלה השנייה היא שמכוונת את השחזור התפקודי.

מאירועים בודדים לתהליכים הנמשכים אלפי שנים

חקר המקרא אינו יכול להסתפק בשחזור פעולות בודדות או חפצים יוצאי דופן. הסיפור המקראי משתרע על פני תקופות עצומות, שבמהלכן נוצרים עמים, נקבעים כללים, קמים מוסדות חברתיים, משתנות צורות ארגון ומתרחשים משברים. אפשר לחקור כל אירוע בנפרד בהקשרו ההיסטורי, במשמעותו הדתית או במאפייניו הספרותיים. קיימות גם גישות תאולוגיות ומחקריות הרואות בכתבי הקודש קומפוזיציה אחת. ובכל זאת אפשר להציב משימה אחרת: לחקור את רצף האירועים המסופר כתהליך ממושך של התפתחות מערכת מורכבת.

למשל, סיפור היווצרות העם הנבחר כולל יותר מבריתות, נדודים, מלחמות, מלוכות וגלויות נפרדות. לאורך הסיפור ניתן לעקוב אחר שינויים בארגון הפנימי, הופעת כללים ומוסדות, התחזקות מנגנוני הלכידות הקבוצתית, יחסים עם עמים שכנים ותמורות בעקבות משברים. חשוב לא רק מדוע אירוע מסוים התרחש, אלא גם מה היה תפקידו בהתפתחות המערכת כולה.

מעניינת במיוחד האינטראקציה בין המעגלים הפנימיים והחיצוניים. בתוך העם נוצרים כללי התנהגות, צורות ארגון, מנגנונים להעברת מסורת ולשמירת יציבות. מחוצה לו פועלים עמים, מדינות וכוחות פוליטיים אחרים היוצרים איומים, הזדמנויות ומגבלות. שינויים בסביבה החיצונית משפיעים על המבנה הפנימי, ואילו החלטות בתוך המערכת קובעות את יחסיה עם סביבתה. חקר התהליכים בנפרד עלול להחמיץ קשרים סיבתיים הנראים רק לאורך תקופות ממושכות.

כדי לחקור רצפים כאלה אפשר להיעזר במודלים מדעיים מוכרים של התפתחות ארגונים ומערכות מורכבות, לרבות שלבי היווצרות, צמיחה, בשלות, משבר ותמורה. אולם דמיון למודל מסוים אינו מוכיח כשלעצמו שתהליך היסטורי תוכנן מראש או נוהל מבחוץ. יש לבדוק את התאמת האירועים, לשקול הסברים חלופיים ולהעריך עד כמה המודל אכן מסייע להבין את הדפוסים שנצפו.

כאן ניכרת במיוחד ההפרדה בין הכנת החומר למחקר בהמשך. שיטת השארית התפקודית והחריגות המעגנות אינה מגלה אוטומטית את מחזור החיים של עם ואינה מסבירה את סיבות היווצרותו. היא מכינה תיאורים של פעולות ושינויים תוך ניסיון לצמצם הנחות פרשניות. רק לאחר מכן יכולים ניתוח היסטורי, מערכתי, ארגוני ואחרים להשתמש בחומר כדי לחקור תהליכים ארוכי טווח ואת הקשרים הפנימיים והחיצוניים שלהם.

לפיכך, נושא השחזור כולל לא רק פרשות מקראיות בודדות, אלא גם רצפי אירועים המשתרעים על פני מאות ואלפי שנים. אפשר להתבונן בהיסטוריה כולה כמכלול של תהליכים הקשורים זה בזה, שבהם פעולות המשתתפים יוצרות תוצאות ומשפיעות על ההתפתחות בהמשך. בקנה מידה זה יכולה פרשה אחת לקבל משמעות שאינה נראית כאשר קוראים אותה רק כמשל מוסרי עצמאי, כמסורת היסטורית או כדימוי תאולוגי.

מן החומר שהוכן אל השחזור

לאחר ההכנה המקדימה של החומר המקראי מתחיל שלב מחקר עצמאי. משווים בין הפעולות, התפקודים, התנאים והחריגות שחולצו; בוחנים את קשריהם הסיבתיים ואת רצף האירועים; ושוקלים הסברים אפשריים. אפשר להיעזר בידע מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, תורת הארגונים, הפסיכולוגיה, הביולוגיה, ההנדסה ותחומים נוספים כאשר הוא אכן מסייע לבדיקת שאלה מוגדרת.

גישה זו הובילה אותי להציע שחזור תפקודי של הסיפור המקראי השונה באופן ניכר מן הפרשנויות המוכרות. במסגרתו האלים המתוארים בכתבי הקודש נחשבים לישויות בעלות טבע אחר, המקיימות אינטראקציה עם העולם החומרי בתנאים מסוימים. עדן מתוארת כסביבה הנדסית שתוכננה במיוחד, והפעולות הקשורות בה כחלק מתהליך לשינוי ולהכנת האדם. תולדות העם הנבחר נבחנות כהתפתחות ממושכת של מערכת מנוהלת, שלה מנגנוני ארגון פנימיים ומעגלי אינטראקציה חיצוניים.

אירועים מאוחרים יותר של הברית הישנה והברית החדשה, ובהם פעילותו של ישוע והאפוקליפסה, נבחנים במסגרת רצף כולל של פעולות, שינויים והשלכות. במודל זה פרשות מקראיות נפרדות אינן עוד סיפורים מבודדים, אלא חלקים מתהליכים ממושכים יותר. עם זאת, אחדות הסיפור אינה נחשבת מעצמה להוכחה לניהול אחיד: טיב הקשרים התפקודיים והסיבתיים הוא שצריך להראות האם ההשערה מוצדקת.

השחזור המתקבל הוא השערה של המחבר. הוא אינו מבסס את קיומם של BON כעובדה שאושרה מדעית ואינו הופך השערות על טבעם של אובייקטים מקראיים לראיות היסטוריות. חשיבותו בניסיון לחקור את האירועים באופן שיטתי מנקודת מוצא אחרת: לא לראות בהגדרות שהתקבלו בירושה ידע שלם על המציאות, אלא לבודד תחילה מאפיינים הניתנים לניתוח ורק לאחר מכן לחפש הסברים.

הביבליה של BON: תוצאת המחקר

עבודה זו נעשתה לבסיס הפרויקט ״הביבליה של BON״. ספר העיון מציג את השחזור, טיעוניו, השוואותיו והשערות המחבר. הסדרה העלילתית מדמיינת כיצד יכלה ההיסטוריה המקראית להתפתח אילו התקבל המודל המוצע של האירועים והמשתתפים.

אינני מציע דת חדשה ואינני טוען שפענחתי באופן סופי את כתבי הקודש. מטרתי להראות שאפשר להתחיל את חקר הטקסט העתיק בשאלה אחרת. לפני שמסבירים אירוע, יש לנסות להבחין בין מידע על פעולות לבין הסברים שנוצרו במהלך מסירת הסיפור ופירושו. לאחר מכן ניתן לחקור את החומר שהוכן לא רק כאוסף פרשות נפרדות, אלא גם כתיאור של תהליכים מורכבים המתפתחים לאורך דורות רבים.

התוצאה היא שחזור תפקודי בלתי שגרתי של ההיסטוריה המקראית, מטבעם של האלים ומבנה עדן ועד להיווצרות העם הנבחר ולאירועי האפוקליפסה. את מסקנותיו אפשר לבדוק, לבקר ולהשוות להסברים אחרים. אך עצם האפשרות לשאול את השאלות הללו מזמינה התבוננות חדשה בטקסטים מקראיים מוכרים.

האמינו לי, עדיין לא ראיתם את הביבליה בדרך הזאת.